בס"ד
כבר שבוע שאין לי יום או לילה,
איכשהו מהודעת ווטסאפ בקבוצת האימהות שלנו התגלגל לו כדור
שלג אדיר והפך לעצרת הזדהות המונית עם תושבי עוטף עזה.
ככל שהזמן הולך ומתקרב ליום חמישי מגיעים אלינו גלי חשדנות אדירים-
אנשי השמאל חוששים שיש כאן עצרת לאומית עם דרישה לפתרון צבאי
וטוענים שאלי העצרת מחלישה את הסכמי השלום הנרקמים בעדינות
אנשי הימין טוענים שנרקמת לנו מלכודת שמאל על גבי תושבי הדרום,
ואולי אנחנו מחלישים את צה"ל בקוצר הרוח לחזור הביתה.
ובאמצע? אנחנו.
קבוצת אימהות-עייפות, קבוצת תושבי הנגב-מארגני המחאה. גם הקבוצה שלנו היא מיקרוקוסמוס
של החברה הישראלית, גם בנינו היינו צריכים לפתח אמון מלא כדי להרים את הערב בכיכר רבין.
אחרי הרבה שיחות והתייעצויות החלטנו פה אחד- זו מחאה א-פוליטית!
זו מחאת תושבי הדרום. והבקשה שלנו היא פשוטה, כלכך פשוטה שקשה לאנשים לעכל אותה.
היא לא מתוחכמת, היא לא פוליטית, היא לא מרימה דגל מדיני או צבאי.
היא כלכך פשוטה שכמעט שכחנו איך לתמוך בה.
הבקשה שלנו היא- הזדהות. רצון להרגיש שוב את האחדות המרגשת שחווינו כל זמן המלחמה.
המלחמה אצלנו לא הסתיימה- בין הפסקת אש לאחרת מתנהלים הימורים מתי יגיע הטיל הבא לפתח ביתנו.
(חצות ודקה, אם שאלתם לדעתי:)
וכך זה כבר 14 שנים.
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל- אזהרות משמאל ומימין. כולם חושדים. כולם סוגרים את הלב ומלאי פחדים.
ואיך זה יגמר? ואולי מטעים אותנו? ומה בכלל יצא מזה?!
אז לפני שתגיעו -או לא תגיעו- ביום חמישי לכיכר רבין בחולצה אדומה, רציתי לבקש משהו:
מקרקעית הבטן שלי, מרצפת הלב שלי- בואו נצמיח כנפיים. לערב אחד. בבקשה.
בואו נניח בבית את כל הפחדים, החששות, הדעות הקדומות, הפתרונות הפוליטיים,הצדקנות.
אני מבטיחה לכם שהם יחכו לכם בסבלנות על הספה בבית.
רק לערב אחד- בואו. בואו נצמיח כנפיים ונתרומם מעל קטנוניות הפחדים שמפרידים בנינו כל השנה.
בואו נתאחד לא רק כשיורים עלינו או חוטפים לנו ילדים.
בואו נפתח לערב אחד את הלב- בעדינות, בזהירות. נגיע כולנו באמון אחד בשני. נעמוד זה לצד זה.
ונסתכל אחד לשני בעיניים. אנחנו עם אחד. אני יודעת המצאה מקורית וניסויי קשה בבני אדם.
אבל זאת האמת היחידה שאני יכולה לשאת כרגע לערב הזה- אנחנו עם אחד.
וכואב לנו שאני צריכה להשתטח על הילדים שלי בגן השעשועים כשאחותי שותה קפה בתל-אביב ובכלל לא יודעת שזו השיגרה שלי.
ואתם יודעים מה? אולי יגיעו אנשי שמאל ויניפו דגל פלסטין.
ואולי ימני קיצוני יחלק סטיקרים "תנו לצה"ל לנצח". אולי. בואו נדמיין שהכי גרוע קרה ובאמת עבדו על כולנו.
גם שם- ניצחנו. ניצחנו על אמת.
כי את הלב הפתוח ומלא האמון ניקח איתנו הביתה. את הלב הזה שהסכים לצאת מהנוחות המוכרת ניקח איתנו לכל מקום אחר-כך. הדגל יעלם וגם הסטיקרים. אולי אפילו יצחקו עלי שאני תמימה.
אבל הלב שלי ילווה אותי פתוח ומלא אמון בכולכם- לתמיד.
אז בואו חברים, גם בימים שקטים- נבחר לערב אחד במסר פשוט-אחדות. הזדהות.
תקווה לימים שקטים ולפוסטים משעממים על הסרת כתמים.
אסתר לחמן
אימהות לא שותקות באדום
כבר שבוע שאין לי יום או לילה,
איכשהו מהודעת ווטסאפ בקבוצת האימהות שלנו התגלגל לו כדור
שלג אדיר והפך לעצרת הזדהות המונית עם תושבי עוטף עזה.
ככל שהזמן הולך ומתקרב ליום חמישי מגיעים אלינו גלי חשדנות אדירים-
אנשי השמאל חוששים שיש כאן עצרת לאומית עם דרישה לפתרון צבאי
וטוענים שאלי העצרת מחלישה את הסכמי השלום הנרקמים בעדינות
אנשי הימין טוענים שנרקמת לנו מלכודת שמאל על גבי תושבי הדרום,
ואולי אנחנו מחלישים את צה"ל בקוצר הרוח לחזור הביתה.
ובאמצע? אנחנו.
קבוצת אימהות-עייפות, קבוצת תושבי הנגב-מארגני המחאה. גם הקבוצה שלנו היא מיקרוקוסמוס
של החברה הישראלית, גם בנינו היינו צריכים לפתח אמון מלא כדי להרים את הערב בכיכר רבין.
אחרי הרבה שיחות והתייעצויות החלטנו פה אחד- זו מחאה א-פוליטית!
זו מחאת תושבי הדרום. והבקשה שלנו היא פשוטה, כלכך פשוטה שקשה לאנשים לעכל אותה.
היא לא מתוחכמת, היא לא פוליטית, היא לא מרימה דגל מדיני או צבאי.
היא כלכך פשוטה שכמעט שכחנו איך לתמוך בה.
הבקשה שלנו היא- הזדהות. רצון להרגיש שוב את האחדות המרגשת שחווינו כל זמן המלחמה.
המלחמה אצלנו לא הסתיימה- בין הפסקת אש לאחרת מתנהלים הימורים מתי יגיע הטיל הבא לפתח ביתנו.
(חצות ודקה, אם שאלתם לדעתי:)
וכך זה כבר 14 שנים.
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל- אזהרות משמאל ומימין. כולם חושדים. כולם סוגרים את הלב ומלאי פחדים.
ואיך זה יגמר? ואולי מטעים אותנו? ומה בכלל יצא מזה?!
אז לפני שתגיעו -או לא תגיעו- ביום חמישי לכיכר רבין בחולצה אדומה, רציתי לבקש משהו:
מקרקעית הבטן שלי, מרצפת הלב שלי- בואו נצמיח כנפיים. לערב אחד. בבקשה.
בואו נניח בבית את כל הפחדים, החששות, הדעות הקדומות, הפתרונות הפוליטיים,הצדקנות.
אני מבטיחה לכם שהם יחכו לכם בסבלנות על הספה בבית.
רק לערב אחד- בואו. בואו נצמיח כנפיים ונתרומם מעל קטנוניות הפחדים שמפרידים בנינו כל השנה.
בואו נתאחד לא רק כשיורים עלינו או חוטפים לנו ילדים.
בואו נפתח לערב אחד את הלב- בעדינות, בזהירות. נגיע כולנו באמון אחד בשני. נעמוד זה לצד זה.
ונסתכל אחד לשני בעיניים. אנחנו עם אחד. אני יודעת המצאה מקורית וניסויי קשה בבני אדם.
אבל זאת האמת היחידה שאני יכולה לשאת כרגע לערב הזה- אנחנו עם אחד.
וכואב לנו שאני צריכה להשתטח על הילדים שלי בגן השעשועים כשאחותי שותה קפה בתל-אביב ובכלל לא יודעת שזו השיגרה שלי.
ואתם יודעים מה? אולי יגיעו אנשי שמאל ויניפו דגל פלסטין.
ואולי ימני קיצוני יחלק סטיקרים "תנו לצה"ל לנצח". אולי. בואו נדמיין שהכי גרוע קרה ובאמת עבדו על כולנו.
גם שם- ניצחנו. ניצחנו על אמת.
כי את הלב הפתוח ומלא האמון ניקח איתנו הביתה. את הלב הזה שהסכים לצאת מהנוחות המוכרת ניקח איתנו לכל מקום אחר-כך. הדגל יעלם וגם הסטיקרים. אולי אפילו יצחקו עלי שאני תמימה.
אבל הלב שלי ילווה אותי פתוח ומלא אמון בכולכם- לתמיד.
אז בואו חברים, גם בימים שקטים- נבחר לערב אחד במסר פשוט-אחדות. הזדהות.
תקווה לימים שקטים ולפוסטים משעממים על הסרת כתמים.
אסתר לחמן
אימהות לא שותקות באדום
אסתר,
השבמחקאני מאד מזדהה איתכם ומרגישה שזה מחדל של מדינת ישראל שהדרום בשגרת ממ"דים. אבל אמירה של תנו לצהל לנצח זה ממש לא ימין קיצוני! חיילנו מוסרים את נפשם בשביל השקט של כולנו גם שלך. להשוות לחימה והקרבה להנפת דגל פלסטין מנגד זו אמירה פשוט פוגעת! הנפת דגל פלסטין ע"י יהודים זה לא סתם שמאל קיצוני זה הזוי בוגדני וזה מה שיביא את חורבנה של מדינת ישראל. אני באמת מצפה לפוסטים משעממים על הסרת כתמים!