יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

להגשים חלומות- מגזין "כביש מספר אחד"/חשוון



בחורשה ליד הבית שלנו  הכוכבים כל-כך קרובים שנדמה שאם רק נביא כיסא- נוכל לטפס על העץ ולקלף אותם מהשמיים.
תנשמת עוברת מעל למדורה שלנו , מזכירה לנו שנשארנו אחרונים בחוץ. כולם נכנסו הביתה- הרי יש בית ספר מחר. ורק אני דבוקה למדורה ,נושמת את הריח והקור והלילה ועושה עם הילדים 'גשם'.
'גשם' הפך למשחק הכי טוב שלנו בחודש האחרון, כשהקטנה רצתה להבין איך יורד גשם המצאנו אותו - אנחנו אוספים ענפים ארוכים, לוקחים כדורי צמר גפן ומשפדים אותם על קצה הענף, מכינים פינג'אן עם תה צמחים ושמים במדורה, כשהתה מתחיל לבעבע והאדים עולים אנחנו מחזיקים את העננים שלנו כמה דקות מעל לאדים, לרגע כולנו  שקטים, ככה זה כשכל אחד מרוכז בענן שלו.
 כשהענן כבד ומלא אדים אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים באור היפה של המדורה ואומרים ביחד: "ואז התחיל גשם", ארבעת הגמדים מזיזים את הענפים הצידה, לתוך הלילה הקריר והפלא ופלא העננים מתחילים לטפטף גשם, גשם בטעם תה צמחים. הלוואי שלכל שאלה שלהם היה לי כזה הסבר טוב.
אני נותנת למדורה לדעוך לאיטה ולאלץ אותנו להיכנס הביתה , ל"עולם האמיתי"- מקלחות, פיג'מות, סיפור לפני שינה, "תכינו את התיק למחר" "עשית שיעורי בית"? "תכוון לך שעון מעורר" . ומשהו בתוכי מתכופף, אולי אפילו מתרופף. שלא לומר מתפרק...
 הייתי רוצה שנקום מחר ונעשה שוב גשם. הייתי רוצה לשמור את כולכם קרוב אלי, בבית, בבועה שלנו. רק שלא ישאלו אותי שוב בבוקר "למה". כי גם הערב לפני שנרדמתי לא מצאתי בתוכי תשובה טובה. תשובה שתעשה לי חשק לקום בבוקר ולהכין שוב סנדוויצ'ים. לעמוד שוב בשעה ההזויה שנקבעה להוצאת ילדים מהבית כל בוקר- בתאום נוח עם שעת העבודה של המבוגרים. מסגרות, מערכות, זמנים, לחץ.- מי בדיוק הרשה להם לדרוך בתוך הבית שלי? לשתות לי את הבקרים היפים עם הילדים שלי, ללעוס לנו ימים וחודשים בשיחזור התארגנות בוקר הסעות ועמידה בזמנים, מי בכלל הרשה להם לגעת בי? אני.
שנים אני בורחת מהם נמלטת על נפשי, חשבתי שהם בכלל חלפו מהעולם, ופתאום שוב- הם כאן. במיטה שלי.
לא נותנים לי לישון בשקט, לצלול לתוך חלום העולם המושלם שאספתי מכל קצוות העולם. רקמתי אותו משך שנים, נצמדתי לאימהות באנגליה, הודו וצרפת כדי לגלות שאפשר אחרת,
נדבקתי לבעלי- מלאכה במלטה, סקוטלנד וטורקיה שידביקו אותי בקצב חיים אחר. התאהבתי, ומצאתי איך ולמה והרגשתי בדיוק וככה. ציירתי סיפור שלם שהתחיל בלידות בית מדהימות והמשיך לשנים שאני קנגרו עם מנשא צמוד תינוק. אבל ברגע מסויים- הבועה שלי תמיד נמסה לה- ברגע מסויים לא כולם אוכלים כמונו בעולם, ולא כולם חושבים שילדים צריכים ללכת יחפים ולקום כשהם מתעוררים ולישון כשהם עייפים. בגיל מסויים אין לי מספיק ידיים  להחזיק להם את התפאורה שרקמתי ימים על ימים. היא פשוט לא עומדת יותר לבד. רוחות העולם הזה מפילות אותה פעם אחרי פעם. משאירות אותי לבד בבועה שלנו במבט נבוך. מצטערת חברים- אני יודעת שככה, ואני רוצה ככה- אבל בנתיים זה לא. חלקים מסויימים מחזיקים טוב- הנה קהילה, והנה גינה, הנה אבא ואמא פנויים והנה איבדנו שוב את הסנדלים...יש הרבה טוב, הוא פשוט מעורבב. פעם ראשונה שאני מבינה בעצמות שלי מה זה לחכות לגאולה. זאת מילה שבדרך כלל מפריחה בי אלרגיה קלה, אבל בוקר אחד בעודי מורחת עוד סנדוויץ'- הבנתי את המילה הזאת. גאולה- זאת התמונה השלמה, זה החלום של מי שאמר והיה העולם, זאת התוכנית הגדולה. זה בעצם כמו להגיד "שלמה". זה נראה כמו פאזל שכל חתיכה שלו יושבת בול במקום הנכון, ופתאום אין מיותר או מדומיין או רע או תלוש. אין יותר חלקי-אין יותר בערך-  הכל נכון, הכל נקי- הכל שלם- בלב שלי ובחוץ.
אבל עכשיו אנחנו רק בבנתיים- ובבנתיים יש גם וגם . איזה באסה. מעורבב, אני שונאת ערבובים, כלבים מעורבים תמיד נראים לי לא זה ולא זה. תה פושר כזה שהוא לא חם ולא קר, מקלחת פושרת שלא מפנקת בחום ולא מעוררת בקור. ערבוב. כלאיים. פרד. כלום לא יוצא מזה. איכס.
אבל הנה אנחנו חיים בזמן בנתיים.  אחרי 5 שנים של חינוך ביתי- והצמדות אובססיבית לחלומות שלי- הרשתי להם להתפוגג, לא ויתרתי עליהם, ממש לא, רק הרגשתי שהאחיזה שלי הופכת ללפיתה שהופכת לחניקה, הידיים מתחילות להזיע ואני בכל כוחי ועוצם ידי מתעקשת לחלום רק בדרך שלי. רק גיליתי שגם שם הכל מעורבב, כי ככה כרגע העולם שלנו- מעורבב, חלקי, שבור, לא גמור...
ולילה אחד כשכולם נרדמו חזרתי בשקט לגחלים של המדורה- עוגן השפיות שלי. בגרון חנוק ועיניים מלאות דמעות-
התיישבתי לבדי בלב החורשה, נשמתי עמוק והבנתי שתחילת שנה זה זמן מעולה לפתוח את כפות הידיים. אצבע אצבע בכאב לב אני מיישרת את כפות הידיים- ומניחה לחלומות שלי לחיות את עצמם- ובמקום שאני אלפות אותם- אולי השנה הם יחזיקו אותי קצת. החום של המדורה נעים לי בפנים, בעיקר עם הקור של הלילה. רגע, אבל גם זה ערבוב- לפעמים, -כך מתגלה לי, ערבובים יכולים להוליד רגעים נעימים, חלומות עמוקים יותר ממה שניסיתי אני לברוא. הילדים שלי צבעוניים מאד, נשמות חופשיות לגמרי- למסגר אותם בגנים ובתי ספר יכול לצרוב לי את העיניים כל בוקר, אבל אם אני משאירה כפות ידיים פתוחות- אולי הערבוב הזה יכול להראות לי משהו אחר, משהו יפה- סוד שרק ערבוב הזוי ולא הגיוני כזה יכול להוליד? יום ועוד יום, ובנתיים אני מתאמנת על זה ביני לביני, שולחת אותם כל בוקר. מתפללת שלא יגע בהם כלום, ומי יודע אולי הם ישפריצו קצת צבע על הפנים האפרוריות של המערכת. יום ועוד יום והנה בתוך הבנתיים בדרך לשלם, יש המון חסד, ומתיקות, ושיעורים שרק הילדים שלי יכלו להביא לי- והם מביאים אותם מתוך המקומות שכף רגלי לא הייתה חוזרת לדרוך בהם. יום ועוד יום ואני לא מאמינה שבתוך הזמן, בתוך המסגרת, בתוך המערכת  הם שולפים לי קשתות, ועננים, הם מוצאים שם דברים שהעיניים שלי כבר לא יכולות לראות. הם עדיין מאבדים סנדלים כל יום, וכך אני יודעת ששום דבר עוד לא נגע בהם. ובתוך החיסרון, בתוך הבנתיים בתוך הלא שלם- הם שלמים ושמורים לגמרי.
  עכשיו כשהם התיישבו לי בסלון, על השטיח, עם הנעליים המצוחצחות והפנים האפרוריות כמו שרק למסגרות ומערכות יש- אני  מארחת אותם יפה, אני מאד משתדלת- מחבקת את העמידה בזמנים, מכינה תה למסגרות ומוצאת נושא לשיחה עם המערכות. זה לא טבעי לי, אני מגלה שרירים חדשים. אבל כשהקטנים נכנסים יחפים לסלון- הם שוב מראים לי כמה הם פשוטים, הקטן תוקע ענף בעין של העמידה בזמנים, הגדול לוקח גפרורים, והקטנה שואלת בפשטות את כולם- נו, אתם באים לעשות גשם?
אסתר לחמן /www.habosem.com  



2 comments:

  1. מרגשת אותי את כל פעם מחדש... נוגעת בנימי ההתלבטות של כל יום... אני כל הזמן שואלת את עצמי- באמת? הם הולכים לבית ספר?? אבל למה??? מה עם הכנפיים?? ובכל זאת... אוהבת אותך! הודא

    השבמחק
  2. אסתר- את מוכשרת מרגשת וחייבת להוציא ספר!
    פוסט מדהים, מחכה לעוד...
    עדי טלמון

    השבמחק