יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

דממה דקה/מגזין אדרבה

                                                                                                               
פעם מזמן כשהייתי רק של אבא ואמא-

לפני שהייתי של ילדים, ולפני שהייתי של איש, גרתי בקיבוץ- עם הרים גבוהים ועצים ירוקים ורוחות שורקות, ושבילים צרים- כאלה שרק אופניים וילדים  יחפים יכולים ללכת בהם בנחת.
ובלילה שאז היה מתחיל כבר בשבע בערב הייתי פותחת את החלון  מול המיטה, כדי שאחרי שאמא תסיים לנגן לנו בגיטרה- ארדם עם הצרצרים.
 צרצרים זה חיה קטנה שלא שומעים אותה כל היום, רק בלילה.
כשכולם שקטים והחלון פתוח, ואמא הולכת לשטוף את הכלים של ארוחת ערב- רק אז הם פתאום מתחילים לצרצר, וכל צרצר בן מנסה לצרצר הכי חזק שהוא יכול, כדי שהכלה הצרצרית שלו תמצא אותו בין עשרות צרצרים בנים אחרים. אבל זה לא מצליח להם. זה לא מצליח להם כי ה' הופך את כל הצירצורים שלהם למנגינה אחת יפה. לשיר ערש.

ה' מערבב את הרוח של ההרים עם היללות של החתולים עם הבכי של התינוקות ועם המים ששוטפים את הכלים עכשיו- את הכל הוא מערבב עם הצירצורים של הצרצרים ויוצאת לו מנגינה שתמיד תמיד מרדימה אותנו, כולנו. ארבעה אחים בחדר פיצפון. בחושך סמיך ואמיתי, בחושך שמרשה לחלומות לבוא בנחת ולצלול לתוכנו אחד אחרי השני- 
עד שהאקליפטוס הגדול בחלון רועד ומשקשק מקור ומעיר את כולנו לעוד בוקר.
אני מרימה את הגיטרה ומתחילה לכוון אותה לשלושה וחצי שירים הקבועים שלנו לפני השינה,
הקטנה מבקשת להדליק מזגן רק לכמה דקות, היא רצה להביא את השלט ומביאה לי גם טונר דיגיטלי לכוון את הגיטרה, ציפצוף של שלט, ציפצוף של טונר דיגיטלי- וכבר אחרי כמה אקורדים נשמע הצרצר המצוי-"בזזזז" "בזזזזז"....הפלפון המצוי- זה שמצרצר בוקר וערב בכל יום תמיד,
ואפילו כשהוא על "שקט" הבית רוטט. מכונת הכביסה מחליטה גם כן לגהק בדיוק כמה ציפצופים רבי משמעות,
בחדר השני אבא מסיים שיחה קולנית משהו עם מישהו מעולם אחר- עבודה, עניינים חשובים ושברי מילים מתערבבים בהרמוניית הציפצופים הצורמניים,
כדי לכבות את הצילצול אני פותחת לרגע את הפלפון המצוי- שמאיר באור כחול זרחני וקר את חדר השינה. הגמדים מזנקים לראות מי התקשר-סבא? סבתא? קיבלת הודעה? אני מסתכלת עליהם במבט המום- אלוהים. הם לא שמעו באמת אף פעם- שקט. ויותר מזה-כמה אני מתגעגעת לשקט. לא שקט של מוזיאון, גם לא שקט של ספרייה- אפילו לא לשקט  של "אחרי שהקטנים נרדמים"- הרי גם בשקט הזה הפלאפונים יצרצרו, מסך המחשב יאיר באור קר, ואיזשהו מכשיר כבר ימצא סיבה לכחכח בקול מתכתי וצורמני.
זיהום שמיעתי שלא נגמר- הקטנטנה שלי מזנקת מהמיטה כשהיא שומעת את אחד הטלפונים מצלצל- ומשקפת לי באיזו דריכות תמידית האוזניים של כולנו נמצאות. תופעת הלוואי לזיהום השמיעתי היא שבסבך הציפצופים- אין לנו רגע לצלול לשקט- רגע לבהות בחלל הפנוי ולהקשיב למה שאולי מישהו מנסה ללחוש לי.
אני רוצה לנקות את האוזניים שלי,  לשמוע רק רחשי-חיים אמיתיים, שמחוברים לרגע הנוכחי. בלי התראות על הודעות חדשות בלי זימזומי תזכורת שיש עולם, בלי שירים חסידיים כשמישהו מתקשר. בדיוק כמו שניקינו את חוש הטעם ממזון מעובד צורמני שמכהה כל טעם אמיתי. יש צלילי חיים- ויש זיופי- חיים. אני מכבה את הפלפון המצוי, ומשליכה אותו בסלון, לא לפני שאני מוודאת שינחת ברכות ובטיחות על הספה.
 "רוצים לשמוע שיר יפה"?, אנחנו פותחים חלון גדול- זה שנמצא מול בית הכנסת ומתחת לאקליפטוס הזקן שמרשרש מרוב קור- אחרי רגע של חושך סמיך זה מתחיל כאילו תמיד חיכה לתורו- שיר ערש חדש: תנשמת שורקת ממש מעלינו, מישהו צועד בשביל הצמוד לבית, תינוק מתעורר אצל השכנה
ולרגע קטן אפילו צרצר בן מקווה עדיין שהכלה הצרצרית שלו תצליח לשמוע אותו
ומצטרף לשיר של יום רביעי- שלא היה ולא יהיה עוד לעולם.
וארבעה גמדים בחדר פיצפון נרדמים סופסוף- עד שסבא אקליפטוס יעיר אותם מחר ליום חדש, לשמוע מה ילחש להם ה'  היום ,באוזניים קצת יותר צלולות, קצת יותר פנויות...
אסתר לחמן
 www.habosem.com


4 תגובות:

  1. מקסים! מאד מזדהה עם ההרגשה, גם אחרי שהילדים גדלו... :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, נראה לי ששעת ההרדמות הפכה לסיוט של הרבה הורים, אבל איכשהו זה שעה של עננה מתוקה שהולכת איתנו תמיד...

      מחק
  2. פשוט מדהים! עוקבת אחריך בקביעות ומתרגשת בכל פעם,
    הזכיר לי את השיר של סיימון וגרפינקל "קול הדממה"(סאונד אוף סיילנס)
    מכירה??
    תמשיכי תמשיכי, מחכה לעוד
    דני

    השבמחק
    תשובות
    1. בטח מכירה- זה בדיוק היה הרפרטואר של אמא שלי בגיטרה:) סיימון וגרפינקל, החיפושיות וכד'....
      בהחלט פסקול מתאים לפוסט:))
      ו -תודה, המילים לא באמת שלי איכשהו נוזלות דרכי למחשב..

      מחק