יום שבת, 30 באוגוסט 2014

רוח טובה- מדור "פנימה" חודש אלול

רוח טובה....

אחרי 5 שבועות מחוץ לבית חזרנו לבית מלא אבק מלחמה, קורי עכביש קיבלו את פנינו והמקרר שבק חיים.
אבל זה החלק הטוב- אחרי 5 שבועות ללא השקייה בחום הנגב המערבי- הגינה שלי מתה.
פשוט נפטרה. פשוט יצאה מן העולם יבשה וסדוקה, נאנחת לטיפת מים שלא הגיעה, ועייפה ממלחמות.
הבנתי אותה. אבל נעלבתי. 
גם אני התייבשתי וגם אני התגעגעתי, גם אני עייפה ממלחמות ועוד יותר מהפסקות אש.
אבל היא לא ענתה לי.
התיישבתי באמצע ערוגת צמחי המרפא האהובה שלי. מוללתי עלים יבשים בין האצבעות.
והספדתי אותה באהבה.
כמה שיחות היו לנו, כמה לילות בערסל העברנו במבט לכוכבים ולשמים צלולים.
כמה ריחות מרפא וכוסות תה הכנו יחד. כמה געגועים להרי ירושלים ולצמחיה שמשתוללת שם.
וכמה אהבה....
ועכשיו נשארו לי חלקי שיחים אדמה סדוקה והמון אבק.
נשכבתי בערסל מרימה עיניים לשמיים. שנת שמיטה מתחילה עוד 10 ימים. אבל לקח לי חמש שנים ליצור כאן אדמה פוריה לזרוע לגדל ולטפח גינה ריחנית ומופלאה.
ועכשיו אני מתערסלת כאן- מחכה לשמיטה- נו-בואי, הכל במילא נטוש, הכל שלך- האבק. היובש. המים.
והאדמה-משב רוח מלטף נדנד את הערסל,הרגשתי כמו יד נעלמת מערסלת אותי למהלך חדש:
 לרגע שהרגיש כמו ליטוף אבהי, הבנתי.
זה באמת לא שלי- חתיכת גן העדן ששתלתי וטיפחתי כאן- זה הכל זמני, אני רק שכירה שמגננת חלקת אלוהים קטנה
ומושאלת.
חזרתי לנשום עמוק, וגם לגינה הוקל. אנחנו שנינו כאן במשחק תפקידים- אני מטפחת ואת צומחת...
אבל שנינו יודעות היטב מי בעל הבית. ובעל הבית ביקש עכשיו- שמיטה. מנוחה. 
קיפלתי רגליים והרגשתי בעצמות מה זה שמיטה- התבוננות,הישענות, עיניים חדשות ופקוחות מחכות לראות מה יכול לקרות כאן בלעדי... לסמוך על הגנן הראשי שיש לו ניסים בכיס לאדמה החרבה הזו. שיש לו תוכניות אחרות בשבילי- ובשבילה. שיש איזה קסם שיכול לקרות רק כשמשחררים באמת. 
כמו בצק שתופח או יין שמבשיל- המעשה היחיד שמבקשים ממני זה-להתרחק.
אז ככה נכנסתי בעל כורחי ובחוסר חשקי לשנת השמיטה הראשונה שלי- בנגב המערבי.

מתכוני התחדשות:
1. פילינג פנים מחדש ומרענן- פילינג נועד להסרת תאים מתים ולריענון והזרמת חמצן לעור:
חומרי גלם:
1/2 כוס מלח דק
1 כוס  שמן צמחי איכותי- שקדם/זרעי ענבים/זית
3 טיפות שמן אתרי תפוז
הכנה: ערבבי הכל בכוס זכוכית והעבירי לצנצנת עם פתח רחב נוח לשימוש.
בעזרת כפית הוציאי כף פילינג ועסי את העור הפנים והצוואר, אחת לשבוע.

2. תרסיס גוף מרענן :
1 כוס חליטת תה נענע מרוכזת -סנני את העלים והניחי לחליטה להתקרר
5 טיפות שמן אתרי לבנדר
הכנה: ערבבי הכל בכוס זכוכית והעבירי לבקבוק מתז.
לשימוש: בבוקר ובמשך היום פשוט להוציא ולהתיז- תתפלאי כמה מתכון פשוט וקל יכול לרענן את כל הסביבה...

אסתר לחמן- "ערוגות" טיפוח אורגני. קורס רוקחות טבעית והרצאות- www.habosem.com
מתכונים וטיפים לחיים ירוקים בדף הפייסבוק שלנו- "ערוגות הבושם"
* כמו תמיד אני אוהבת לשמוע את דעתכם- שאלות/הארות/הערות- בתגובות כאן למטה ייענו באהבה...

החיים כערסל /מגזין- "כביש מספר 1"-אסתר לחמן

בס"ד

החיים כערסל/ אסתר לחמן :


בחודש האחרון אני בוהה במעליות, עומדת ליד דלתות מעלית- ומתבוננת- יש את הרגע הזה שהמעלית נסגרת ונשאר חריץ קטן, משום מה חוק אוניברסלי תמיד שולח איזה מישהו שנורא ממהר  בדיוק לרגע הזה- "רגע החריץ".
- ואז- דממה- העולם נחלק לשניים:
אלו שידחפו יד לעין האלקטרונית ינפנפו ויפתחו את דלתות המעלית הממהרת ויהי מה-ובחיוך מרוצה יתמקמו בנוחות בין האנשים בתוך המעלית הצפופה.
ולעומתם- אלו שיגיעו מרחק נשיקה מהדלתות הקרות וירימו ידיים. האמת היא שבמושב שלנו אין הרבה מעליות- אין בכלל. אבל הסצנה הזאת לא מרפה ממני. שיגרת היומיום מלמדת אותי שאם לא אסתער על רגע החריץ הזה בחיי- סופי לעמוד בחיוך מנומס מעלית אחרי מעלית- ולתת ליומיום העשיר לחלוף על פני בתפעול שוטף. בהישרדות. וירים יד מי שהמילה הזו לא מהדהדת בחמיצות קלה בליבו.מוכר מידי, נוכח מידי, "מה נשמע"? "בסדר, שורדים".
בתוך תיפעול החיים, שטיפת רצפה, שעת השכבה לילדים, רקיחת העסק, טלפונים, ערמות כביסה, ותוכניות  שנמסות אל מול המציאות החיה,
הבנתי שאני לא שורדת. זאת אומרת אני כן, וזה בדיוק מה שמפחיד אותי, שזה אפשרי וקל- לשרוד. רק בתוך המילה הזו מקופל כל הערס שלה-" שריד"- זיכרון וגעגוע למשהו אחר ממה שקיים כאן ועכשיו, אנדרטה לכל החלומות וציורי החיים שלי.
או כמו שמצביעים על מישהו ששרד מלחמה, רק שעכשיו המלחמה נוכחת כיומיום- ויותר מידי אנדרטאות סובבות אותי בשווקים וברחובות.
אבל השנה הזו החלטתי להזמין את אוייב ההישרדות אלי הביתה, ולעשות שלום. עכשיו.
כמובן שכל פעם שאני מתעוררת למצבי השורד, נבהלת ומחליטה לפעול- מתחילים לזמזמם לי בראש משפטי הרדמה- "תגידי תודה על מה שיש" , "גם שיגרה היא נס גלוי"  "טוב- אולי מחר נחשוב על זה- בנתיים יש כמה טלפונים/כביסות/ימים להעביר" שריריי היומיום הולכים ומשתכללים ככל שהשנים עוברות, זה מתחיל בשריר עדין בכתה א', בהתחלה רק רציתי להספיק לעשות שיעורי בית, כדי שאמא תרשה לי לצאת לשחק, כדי שהמורה לא תעניש, כדי ששרירי ההישרדות- או ה"בסדר" יתחזקו. שם הם התחילו, בכתה א'. אחר-כך, רק חיכיתי לסיים בי"ס- שרירי ההישרדות נמתחו התחזקו-שרדתי. יש. אולי עכשיו ירשו לי לחיות קצת?
לא, לא, רק עוד 4 שנים- רק תסיימי תיכון- רק צבא, רק ורק והנה השרירים הפכו להיות מיומנים בלהיות בסדר, בלעשות מה שנכון, בלשרוד באלגנטיות עם חיוך מנומס של "לא נורא, אני אחכה למעלית הבאה"...
רק שלי התחילו להיתפס כמה שרירים לאחרונה, והלב התחיל לדפוק טיפה מהר יותר מהנעים, והעציץ שלי בכניסה לבית התחיל לקפל כמה עלים יבשים בשקט. למרות הגינה הגדולה יש לי את העציץ, שהוא סוג של דופק-ומצפן, וסוד.
עציץ חרס פשוט עם לואיזה אצילית. כביכול קישוט פשוט לבית רגיל, הלואיזה צומחת- ובוהה בנו יוצאים כל בוקר לגנים ובתי-ספר, חוזרים עם קניות, יוצאים עם שקיות זבל, חוזרים עם ילדים,יוצאים לפגישות, חוזרים עם עוד דברים לעשות, יוצאים לגינה, חוזרים עם בוץ- חולפים על פניה בזמן שהיא נושמת, קיימת צומחת מתמתחת לשמיים נטולת עצמות, ובעיקר נטולת שרירי הישרדות דואבים. לו-אעיזה...
כמעט כל אורח שני אצלנו עוצר לרגע על המדרגה- מעביר מבט מהעציץ- לגינה ותוהה בקול או בשקט- "עציץ? יש כאן גינה שלמה, למי יש זמן כל בוקר להשפריץ קצת תשומת-לב ללואיזה? להשקות אותה בכמה דקות של רוח, ונחת ?ובכלל מה הקטע עם הגינה הזאת, שיעמום כנראה"
אז זהו, שהיא המצפן שלי. ואם היא מתחילה להשתבלל ביובש- היא לוחשת לי שגלשתי מבלי משים מתחומי הנשימה העמוקה לתחומה האפרורי של ההישרדות. היא מזכירה לי ששכחתי את הבקרים שאני קמה בעצלתיים משקה אותה באהבה, מחליפה כמה מילים גם עם הבוגונוויליה השכנה, אנחנו מחייכות אחת לשנייה ומתחילות יום של נחת, של נשימה- יום שהעזנו לנפנף לעין האלקטרונית- לפשק את דלתות המעלית ולהעז להשקות עציץ בבוקר עמוס מטלות יומיום הישרדותיות.
ומאחר ואני חופנת איתי משפחה שלמה - מי אם לא מישהי מבחוץ תהיה גלויה מספיק לאותת לי כשאנחנו מתחילים לזלוג? רק הלואיזה, רק מי שרואה אותי יומיום מתפקדת, חיה, נושמת, או לא.
כלפי חוץ הימים נראים דומים, שווים אחידים- אבל עם יד על הלב -יש ימים שהפעימה הפנימית כמעט אינה מורגשת.
הכל בחוץ מידי, מהיר מידי, נכון מידי, מתקתק את הקצב שהמערכות אוהבות- הכל "בזמן".
אז החודש לקחתי דף- ועט, האמת שהם לקחו אותי- כי אחרת  חיילי ה"צריך לעשות" כבר היו מכתיבים לי רשימת מכולת נוספת, או הזמנת לקוחות שמחכה, או פתקי מקרר מלחיצים כמו -"תליית מדפים, סל לחיתולים, לאשר הרשמה, לבטל את קיומי  וכד'..."
והחלטתי לעשות שלום- אספתי כל מי שרק עלה בדעתי שיוכל לעזור לי לתפוס את רגע החריץ, להעז לבקש לרווח קצת  את היומיום ההכרחי, כל מי שיעשה לי חשק לזנק בחוסר נימוס על המעלית המתפספסת מול עיני לדחוף יד  או רגל או לא משנה מה- רק שתפתח לי שוב את ההזדמנות לנשום בתוך, ולהיות בתוך, ולפעום לאיטי, ולבהות בשמיים , עולה או יורדת לא משנה בכלל- ולצאת  בקומה חדשה.
ישבתי ונזכרתי במבטי המצפון ביני לבין הערסל-השכן ממול של הלואיזה, אני מחייכת אליו בהתנצלות על עוד יום שלא התפניתי אליו, והוא מחוייך כתמיד, מחכה לי בסבלנות  - שאעיז לעוף עליו, לנפנף ביד משוכנעת לתוך עיני החיים- ולתת לעולם לפתוח לי סדק צר, מרווח של חסד- לעירסול מנחם, וחסר תכלית.
וככה התחילה לי שעת הערסל- מסתבר שהערסל הוא קלף חזק ביותר במשחק החיים, במרוץ ההישרדות, הוא מסווה מעיני כל- מה שכבר מאפשר לו  להיות כלי מחזיק ברכה,  הוא נראה במשך היום כמו איזה סמרטוט או מגבת תלויה- ככה שעבדי הזמן לא רואים בו איום ממשי, ולא טורחים לייצר לי התנגדות או סיבות להתרחק ממנו.
ורק לעת ערב, כשכולם נמוגים אל בתיהם ועולמותיהם- אני זולגת אליו יחפה, נבלעת ברגע, מקפלת שוליים, מרימה מבט לשמיים, ומחייכת לכוכבים על עוד יום שנפתח לי עם הלואיזה ונצלל לתוך ערסל.
עוד יום שתפסתי את רגע החריץ  עפתי עליו ממרום עיסוקיי ההכרחיים- והשתחלתי למעלית, לחלל נטול זמן מקום או צורך, ונתתי לו להעלות או להוריד או  סתם, להיתקע עם עוד כמה נועזים  לשלושים שניות  של נשימה עמוקה וזיכרון עמום בדרך מאיפה ולאן...


ברגע שהסכמתי להתערסל בכפות החיים, גיליתי שגם במושב שכוח אל נטול מעליות, נפתחות ונסגרות לאורך היום כולו דלתות הזדמנות סמויות- חריצי החיים, שמעבר להישרדות ולתיפעול היומיום, הזדמנויות טוויות כחוטי פז נעלמים ומתפוגגים  לקול תיקתוק שעון, קורים שקופים דקיקים ועדינים מידי  בשביל גסות העולם הזה, הם אולי לא נראים לעין- אבל כמו זרזיף מים חיים לנפש עייפה- כשעוברים תחתם פתאום משהו מתעורר, צמרמורת של קור עוברת בגב, תזכורת כמעט לא מורגשת שהנה- עברתם הרגע תחת זרזיף-פז של הזדמנות-  הזדמנות לרווח את החיים, לנשום את הבתוך, ואולי- בלי שאף אחד ידע- ממש להתענג על הרגע הפשוט הזה שנקרא יומיום.
זה לא עונג מתיבת התענוגות הגלויה שסותמת כל חוש בסיפוק מידי, רחוק משם-
זה עונג עליון שנמצא ממש בקצה הקצה של נשימה עמוקה, בתוך התוך של מעיין הררי קפוא, ברווח של פריטה על גיטרה חבוטה, בליטוף נושק של עשן מדורה בגינה, במבט חולם  לשמיים שתמיד כאן, בתה זוטא  שמביא את כל החיות המטורפת לכוס זכוכית קטנה. משהו מתוק ונעים כל כך- שאפשר להרגיש רק עם נימי הנימים הכי עדינים, כמו ריח שאתה לא בטוח אם באמת ריחף כאן, גיליתי שאם אני שותקת רק עוד קצת, מקשיבה לאוויר רק עוד רגע, מתאפקת מלהתערב- מתאפקת לא לתת שם לסיטואציה מסויימת, או פעולה יומיומית כמו לחתוך סלט- אם אני מסכימה להישען על ערסל היומיום הדמיוני אבל הממשי כל כך- נשענת לאחור רק בזוית קלה שאף אחד לא ירגיש, בתנועה הקטנה הזאת- של השקט, ההקשבה, ההסכמה וההישענות,
מישהו מערסל אותי ,תמיד.
זה הבנה של הגוף- כשהמוח מסכים לוותר - שהכל כאן טוב ועכשיו, הכל  כאן שלום ועכשיו-
הכל כאן  עונג רוטט, פשוט עדין וזמין כל כך.


אסתר לחמן, - www.habosem.com

יום שישי, 15 באוגוסט 2014

הנאום בכיכר רבין- אימהות לא שותקות באדום/אסתר לחמן


כיכיר רבין- אימהות לא שותקות באדום

ערב טוב אחים ואחיות, ערב טוב משפחת ישראל,

 הרמקול בחוץ  נפתח, וקול נשי ומרגיע במיוחד מודיע-"צבע אדום, צבע אדום"-

בשניה הזאת אני תמיד נאלמת דום- ולחלקיק שניה  מתאחדת עם כל האימהות  שקדמו לי וכל האימהות שחוות איתי את הרגע הנורא הזה- "את מי לקחת"? עוברת לי המחשבה האחרונה שאמא רוצה שתעבור בראשה, "את מי מהם להרים ראשון"?

לא באתי הערב לספר לכם כמה קשה לנו- את זה כולנו יודעים.הגענו הערב בקומה זקופה לבקש את הברור והמובן שהגיע זמנו להאמר:

הגענו הערב לעמוד לצידכם- תושבי ישראל, ולהמיס את ההגדרות והמושגים שלפעמים עלולים ליצור מחיצות, מרחק מדומה ומסך בנינו.

באנו לכאן  כדי להסתכל זה לזה בעיניים -תסתכלו רגע לימינכם ולשמאלכם- ולהרגיש שאנחנו עם אחד. "עוטף עזה" יכול להישמע חבל ארץ שונה ורחוק. אך האמת היא אחרת- המושב שלי נמצא בדיוק שעה ורבע מהכיכר הזו, ובחרתי לגור בדרום  מתוך ידיעה שלכולנו מגיעים חיים של שקט וביטחון. אנחנו עם אחד עם זכות שווה לחיים של שקט.

את הבקשה שלנו לשקט אף אחד לא יוכל לתת הערב, את הפתרונות וודאי אין לנו.

אבל בחרנו  לעשות את תפקידנו מעומק הלב בצורה הנאמנה ביותר לילדים שלנו, ילדי הדרום-בחרנו  להיות הורים שלא שותקים מול מציאות מאיימת.
להיות אימהות ברזל כלפי חוץ, ולחזור לאימהות רכה ופגיעה  מול הילדים- ולהבטיח להם: נעשה כל שביכולתנו לתת לכם מרחב מוגן אמיתי-לא עוד ממ"ד או מיגונית. אנחנו מבקשות בתים ,יישובים מושבים וקיבוצים שיהיו מרחב חיים מוגן.

תודה גדולה לכל אחד ואחת מכם שבחר הערב לצאת מאזור הנוחות ומשיגרת היומיום. ואם הצלחנו להגיע לכאן מכל גווני החברה הישראלית- הרי שיש לנו דרך משותפת ללכת בה, גם אם היא ארוכה ולא נראית באופק. בואו נתאחד לא רק בזמן מלחמה או כשנחטפים לנו ילדים...

הערב הוא הזמנה לכולנו לחפש עוד ועוד מקומות מפגש שמתעלים מעל  הדעות הקדומות התגיות והדעות הפוליטיות- אולי פתרונות פוליטיים אין לנו, אבל בקשה אנושית אימהית אחת יש- והיא- להמשיך ולהחזיק ידיים בשרשרת ארוכה שתחילתה מטולה דרך תל אביב ועד לשדרות , נתיבות ויישובי העוטף.  ואם האחדות הזו תהיה המתנה שילדי הדרום יתנו לעם הזה-

נדע שגם ימים שקטים ומציאות אחרת תוכל לצמוח באדמת הדרום.

תודה...
אסתר לחמן- "אימהות לא שותקות באדום"

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

בואו נצמיח כנפיים- ווידוי מלב הפגנת הסולידריות עם תושבי הדרום

בס"ד

כבר שבוע שאין לי יום או לילה,
איכשהו מהודעת ווטסאפ בקבוצת האימהות שלנו התגלגל לו כדור
שלג אדיר והפך לעצרת הזדהות המונית עם תושבי עוטף עזה.
ככל שהזמן הולך ומתקרב ליום חמישי מגיעים אלינו גלי חשדנות אדירים-
אנשי השמאל חוששים שיש כאן עצרת לאומית עם דרישה לפתרון צבאי
וטוענים שאלי העצרת מחלישה את הסכמי השלום הנרקמים בעדינות
אנשי הימין טוענים שנרקמת לנו מלכודת שמאל על גבי תושבי הדרום,
ואולי אנחנו מחלישים את צה"ל בקוצר הרוח לחזור הביתה.
ובאמצע? אנחנו.
קבוצת אימהות-עייפות, קבוצת תושבי הנגב-מארגני המחאה. גם הקבוצה שלנו היא מיקרוקוסמוס
של החברה הישראלית, גם בנינו היינו צריכים לפתח אמון מלא כדי להרים את הערב בכיכר רבין.
אחרי הרבה שיחות והתייעצויות החלטנו פה אחד- זו מחאה א-פוליטית!
זו מחאת תושבי הדרום. והבקשה שלנו היא פשוטה, כלכך פשוטה שקשה לאנשים לעכל אותה.
היא לא מתוחכמת, היא לא פוליטית, היא לא מרימה דגל מדיני או צבאי.
היא כלכך פשוטה שכמעט שכחנו איך לתמוך בה.
הבקשה שלנו היא- הזדהות. רצון להרגיש שוב את האחדות המרגשת שחווינו כל זמן המלחמה.
המלחמה אצלנו לא הסתיימה- בין הפסקת אש לאחרת מתנהלים הימורים מתי יגיע הטיל הבא לפתח ביתנו.
(חצות ודקה, אם שאלתם לדעתי:)
וכך זה כבר 14 שנים.
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל- אזהרות משמאל ומימין. כולם חושדים. כולם סוגרים את הלב ומלאי פחדים.
ואיך זה יגמר? ואולי מטעים אותנו? ומה בכלל יצא מזה?!
אז לפני שתגיעו -או לא תגיעו- ביום חמישי לכיכר רבין בחולצה אדומה, רציתי לבקש משהו:
מקרקעית הבטן שלי, מרצפת הלב שלי- בואו נצמיח כנפיים. לערב אחד. בבקשה.
בואו נניח בבית את כל הפחדים, החששות, הדעות הקדומות, הפתרונות הפוליטיים,הצדקנות.
אני מבטיחה לכם שהם יחכו לכם בסבלנות על הספה בבית.
רק לערב אחד- בואו. בואו נצמיח כנפיים ונתרומם מעל קטנוניות הפחדים שמפרידים בנינו כל השנה.
בואו נתאחד לא רק כשיורים עלינו או חוטפים לנו ילדים.
בואו נפתח לערב אחד את הלב- בעדינות, בזהירות. נגיע כולנו באמון אחד בשני. נעמוד זה לצד זה.
ונסתכל אחד לשני בעיניים. אנחנו עם אחד. אני יודעת המצאה מקורית וניסויי קשה בבני אדם.
אבל זאת האמת היחידה שאני יכולה לשאת כרגע לערב הזה- אנחנו עם אחד.
וכואב לנו שאני צריכה להשתטח על הילדים שלי בגן השעשועים כשאחותי שותה קפה בתל-אביב ובכלל לא יודעת שזו השיגרה שלי.
ואתם יודעים מה? אולי יגיעו אנשי שמאל ויניפו דגל פלסטין.
ואולי ימני קיצוני יחלק סטיקרים "תנו לצה"ל לנצח". אולי. בואו נדמיין שהכי גרוע קרה ובאמת עבדו על כולנו.
גם שם- ניצחנו. ניצחנו על אמת.
כי את הלב הפתוח ומלא האמון ניקח איתנו הביתה. את הלב הזה שהסכים לצאת מהנוחות המוכרת ניקח איתנו לכל מקום אחר-כך. הדגל יעלם וגם הסטיקרים. אולי אפילו יצחקו עלי שאני תמימה.
אבל הלב שלי ילווה אותי פתוח ומלא אמון בכולכם- לתמיד.
אז בואו חברים, גם בימים שקטים- נבחר לערב אחד במסר פשוט-אחדות. הזדהות.
תקווה לימים שקטים ולפוסטים משעממים על הסרת כתמים.
אסתר לחמן
אימהות לא שותקות באדום