מה שיזיז אותך/ מגזין כביש 1

בס"ד

נוחות או נכות ? 

כבר שנים שיש לי סוד , כמו כל הסודות הטובים אני מתמידה בו בעיקר כדי שיהיה לי אחד כזה.

 מאז ומתמיד הייתי מורדת, או בלשון חינוכית יותר- "בודקת גבולות", אז בבי"ס זה העסיק את המערכת שעות נוספות,  הזיכרון העיקרי שיש לי משמונה השנים במערכת החינוך היה המתח בין הרצון שלי לבין מה מתאים ונכון עכשיו למערכת- זה בד"כ נגמר בעונשים חינוכיים שהיו  מרתקים מלמדים ומסקרנים הרבה יותר מאשר לבהות בבחור הממושקף שדיבר בלי הפסקה .

 

אבל מגיע שלב (אני יודעת, לא כולם זוכים להגיע לשלב הזה, ) שכבר אין מערכת, לפחות לא גלויה- ותחום הנוחות שלי הופך להיות  מרחב אינסופי להכרות עם עצמי,

אין לי בוס, גם לא מנהל ואפילו לא ממש שותפים לעבודה- תמיד ידעתי שאני יהיה עצמאית, כלכלית, נפשית - ובעיקר דמיונית....

דווקא מהמקום ה"חופשי "-מדומיין הזה, אני רואה עד כמה אני כבולה- עד כמה  הנוחות שלי  הופכת לנכות, כמה כוחות וכוחניות אנחנו משקיעים כדי שאף אחד לא יזיז אותנו ולו מילימטר מאזור הנוחות המרדים, החמים-נעים המדומיין- והנוח שלנו.

כמה מאמצים, תרוצים והשקעה אני מפרנסת את הדמיון הנוח הנוכחי- לא משנה אם זה הרגל קטן או דפוס מחשבה מקובע, האי הדמיוני שלי שנותן לי תחושת ביטחון כאילו יש משהו קבוע ברור וניצחי בעולם הזה- אני מוכנה להתאבד עליו, באופן יומיומי ולא מורגש.  דווקא מהמקום המאפשר הזה-בו אני כביכול משוחררת מכל מסגרת ומערכת חיצונית  אני צריכה להתאוורר מידי פעם. חייבת קצת אי-נוחות, בשביל לחיות. "לחיות באמת"- הקצה השני על הסרגל כשבקצה אחד יושב לו הדמיון של איך נוח לי לחיות.

לפני 10 שנים גרתי למשך 6 חודשים על המצוק במדבר, טוב לא לגמרי במדבר500 מ' מאחורי הגומחה שלי היה ועודנו ביס"ש שדה-בוקר הזכור לטוב, אבל בשבילי זה היה קצה העולם- מהסיבה הפשוטה שכל מה שעשיתי שם היה על הקצה- על קצה אזור הנוחות שלי. לארגן מדורה כדי לבשל צהריים, להביא מים לשעות החמות, לשמור על הגחלים כל הלילה, להתעורר לפני השמש -ולהתבונן בעולם המתנהל בנוחות מרחק יריקה ממני ובעיקר- להרגיש הכי חיה בעולם.

הדבר היחיד שהעסיק אותי- היה להישאר ערה, לא פיזית אלא תודעתית- בערנות למתרחש, וככה פיתחתי מנהג סמוי- סוד הזוי - לבחור משהו, מעשה קטן ,שמותח אותי טיפה מעבר, טיפה מעבר לנוחות הבסיסית, משהו שיש בו קצת פחד, קצת תרוצים, והרבה סיבות למה לא לעשות אותו - ולעשות אותו.

הרבה מים וימים עברו מאז- ואזור הנוחות שלי הלך והתרחב לבית מרווח, משפחה מתוקה, עבודה מעולה, והרגלים יומיומיים. אבל סוד קטן משכתי בחוט עדין מהמצוק היפיפה הזה- ניסוי אישי- במשך חודש, לפעמים שבוע- ולפעמים 20 דק' אני בוחרת  לעשות משהו שימתח אותי ויתן לי לנשום שוב במרחב האי- נוחות. הזמן הזה על האי-  נותן לי תמיד תמונה אחרת על עצמי, על דמיונות,

ועל הטוב שיש גם במקום המוכר.

כאמא ל4 קטנטנים יש הרבה מאד הזדמנויות להרגיש לא בנוח- אפשר להגיד שהזמן שלי מנוהל לא מעט בידי החבורה העליזה, ועדיין- אני מרגישה שבחירה באי- נוחות שונה מהתמודדות של  אי-נוחות מוכתבת מבחוץ. יש שם קצה של סוד, וקצה של חופש- לבחור במעשה קטנטן, סמוי, לא מורגש למישהו חיצוני- ולעוף עליו....

 האמת הפשוטה היא שבחיי עקרת-בית יש הרבה מאד הזדמנויות  קטנטנות הטומנות חיות וחיוך פנימי גם בלי שתקראו עליהם בעיתון.

דוגמאות? לזה תאלצו להימתח עד החודש הבא- 

ואם עלתה בדעתכם השאלה- למה לשתף אותכם בסוד ההזוי הזה...

האמת? כי זה ממש לא נוח לי.

יש לכם  רעיון לאי שלי? כנסו לבלוג -"מרקחת בית" www.habosem.com

אסתר לחמן