בס"ד
החיים כערסל/ אסתר לחמן :
בחודש האחרון אני בוהה במעליות, עומדת ליד דלתות מעלית- ומתבוננת- יש את הרגע הזה שהמעלית נסגרת ונשאר חריץ קטן, משום מה חוק אוניברסלי תמיד שולח איזה מישהו שנורא ממהר בדיוק לרגע הזה- "רגע החריץ".
- ואז- דממה- העולם נחלק לשניים:
אלו שידחפו יד לעין האלקטרונית ינפנפו ויפתחו את דלתות המעלית הממהרת ויהי מה-ובחיוך מרוצה יתמקמו בנוחות בין האנשים בתוך המעלית הצפופה.
ולעומתם- אלו שיגיעו מרחק נשיקה מהדלתות הקרות וירימו ידיים. האמת היא שבמושב שלנו אין הרבה מעליות- אין בכלל. אבל הסצנה הזאת לא מרפה ממני. שיגרת היומיום מלמדת אותי שאם לא אסתער על רגע החריץ הזה בחיי- סופי לעמוד בחיוך מנומס מעלית אחרי מעלית- ולתת ליומיום העשיר לחלוף על פני בתפעול שוטף. בהישרדות. וירים יד מי שהמילה הזו לא מהדהדת בחמיצות קלה בליבו.מוכר מידי, נוכח מידי, "מה נשמע"? "בסדר, שורדים".
בתוך תיפעול החיים, שטיפת רצפה, שעת השכבה לילדים, רקיחת העסק, טלפונים, ערמות כביסה, ותוכניות שנמסות אל מול המציאות החיה,
הבנתי שאני לא שורדת. זאת אומרת אני כן, וזה בדיוק מה שמפחיד אותי, שזה אפשרי וקל- לשרוד. רק בתוך המילה הזו מקופל כל הערס שלה-" שריד"- זיכרון וגעגוע למשהו אחר ממה שקיים כאן ועכשיו, אנדרטה לכל החלומות וציורי החיים שלי.
או כמו שמצביעים על מישהו ששרד מלחמה, רק שעכשיו המלחמה נוכחת כיומיום- ויותר מידי אנדרטאות סובבות אותי בשווקים וברחובות.
אבל השנה הזו החלטתי להזמין את אוייב ההישרדות אלי הביתה, ולעשות שלום. עכשיו.
כמובן שכל פעם שאני מתעוררת למצבי השורד, נבהלת ומחליטה לפעול- מתחילים לזמזמם לי בראש משפטי הרדמה- "תגידי תודה על מה שיש" , "גם שיגרה היא נס גלוי" "טוב- אולי מחר נחשוב על זה- בנתיים יש כמה טלפונים/כביסות/ימים להעביר" שריריי היומיום הולכים ומשתכללים ככל שהשנים עוברות, זה מתחיל בשריר עדין בכתה א', בהתחלה רק רציתי להספיק לעשות שיעורי בית, כדי שאמא תרשה לי לצאת לשחק, כדי שהמורה לא תעניש, כדי ששרירי ההישרדות- או ה"בסדר" יתחזקו. שם הם התחילו, בכתה א'. אחר-כך, רק חיכיתי לסיים בי"ס- שרירי ההישרדות נמתחו התחזקו-שרדתי. יש. אולי עכשיו ירשו לי לחיות קצת?
לא, לא, רק עוד 4 שנים- רק תסיימי תיכון- רק צבא, רק ורק והנה השרירים הפכו להיות מיומנים בלהיות בסדר, בלעשות מה שנכון, בלשרוד באלגנטיות עם חיוך מנומס של "לא נורא, אני אחכה למעלית הבאה"...
רק שלי התחילו להיתפס כמה שרירים לאחרונה, והלב התחיל לדפוק טיפה מהר יותר מהנעים, והעציץ שלי בכניסה לבית התחיל לקפל כמה עלים יבשים בשקט. למרות הגינה הגדולה יש לי את העציץ, שהוא סוג של דופק-ומצפן, וסוד.
עציץ חרס פשוט עם לואיזה אצילית. כביכול קישוט פשוט לבית רגיל, הלואיזה צומחת- ובוהה בנו יוצאים כל בוקר לגנים ובתי-ספר, חוזרים עם קניות, יוצאים עם שקיות זבל, חוזרים עם ילדים,יוצאים לפגישות, חוזרים עם עוד דברים לעשות, יוצאים לגינה, חוזרים עם בוץ- חולפים על פניה בזמן שהיא נושמת, קיימת צומחת מתמתחת לשמיים נטולת עצמות, ובעיקר נטולת שרירי הישרדות דואבים. לו-אעיזה...
כמעט כל אורח שני אצלנו עוצר לרגע על המדרגה- מעביר מבט מהעציץ- לגינה ותוהה בקול או בשקט- "עציץ? יש כאן גינה שלמה, למי יש זמן כל בוקר להשפריץ קצת תשומת-לב ללואיזה? להשקות אותה בכמה דקות של רוח, ונחת ?ובכלל מה הקטע עם הגינה הזאת, שיעמום כנראה"
אז זהו, שהיא המצפן שלי. ואם היא מתחילה להשתבלל ביובש- היא לוחשת לי שגלשתי מבלי משים מתחומי הנשימה העמוקה לתחומה האפרורי של ההישרדות. היא מזכירה לי ששכחתי את הבקרים שאני קמה בעצלתיים משקה אותה באהבה, מחליפה כמה מילים גם עם הבוגונוויליה השכנה, אנחנו מחייכות אחת לשנייה ומתחילות יום של נחת, של נשימה- יום שהעזנו לנפנף לעין האלקטרונית- לפשק את דלתות המעלית ולהעז להשקות עציץ בבוקר עמוס מטלות יומיום הישרדותיות.
ומאחר ואני חופנת איתי משפחה שלמה - מי אם לא מישהי מבחוץ תהיה גלויה מספיק לאותת לי כשאנחנו מתחילים לזלוג? רק הלואיזה, רק מי שרואה אותי יומיום מתפקדת, חיה, נושמת, או לא.
כלפי חוץ הימים נראים דומים, שווים אחידים- אבל עם יד על הלב -יש ימים שהפעימה הפנימית כמעט אינה מורגשת.
הכל בחוץ מידי, מהיר מידי, נכון מידי, מתקתק את הקצב שהמערכות אוהבות- הכל "בזמן".
אז החודש לקחתי דף- ועט, האמת שהם לקחו אותי- כי אחרת חיילי ה"צריך לעשות" כבר היו מכתיבים לי רשימת מכולת נוספת, או הזמנת לקוחות שמחכה, או פתקי מקרר מלחיצים כמו -"תליית מדפים, סל לחיתולים, לאשר הרשמה, לבטל את קיומי וכד'..."
והחלטתי לעשות שלום- אספתי כל מי שרק עלה בדעתי שיוכל לעזור לי לתפוס את רגע החריץ, להעז לבקש לרווח קצת את היומיום ההכרחי, כל מי שיעשה לי חשק לזנק בחוסר נימוס על המעלית המתפספסת מול עיני לדחוף יד או רגל או לא משנה מה- רק שתפתח לי שוב את ההזדמנות לנשום בתוך, ולהיות בתוך, ולפעום לאיטי, ולבהות בשמיים , עולה או יורדת לא משנה בכלל- ולצאת בקומה חדשה.
ישבתי ונזכרתי במבטי המצפון ביני לבין הערסל-השכן ממול של הלואיזה, אני מחייכת אליו בהתנצלות על עוד יום שלא התפניתי אליו, והוא מחוייך כתמיד, מחכה לי בסבלנות - שאעיז לעוף עליו, לנפנף ביד משוכנעת לתוך עיני החיים- ולתת לעולם לפתוח לי סדק צר, מרווח של חסד- לעירסול מנחם, וחסר תכלית.
וככה התחילה לי שעת הערסל- מסתבר שהערסל הוא קלף חזק ביותר במשחק החיים, במרוץ ההישרדות, הוא מסווה מעיני כל- מה שכבר מאפשר לו להיות כלי מחזיק ברכה, הוא נראה במשך היום כמו איזה סמרטוט או מגבת תלויה- ככה שעבדי הזמן לא רואים בו איום ממשי, ולא טורחים לייצר לי התנגדות או סיבות להתרחק ממנו.
ורק לעת ערב, כשכולם נמוגים אל בתיהם ועולמותיהם- אני זולגת אליו יחפה, נבלעת ברגע, מקפלת שוליים, מרימה מבט לשמיים, ומחייכת לכוכבים על עוד יום שנפתח לי עם הלואיזה ונצלל לתוך ערסל.
עוד יום שתפסתי את רגע החריץ עפתי עליו ממרום עיסוקיי ההכרחיים- והשתחלתי למעלית, לחלל נטול זמן מקום או צורך, ונתתי לו להעלות או להוריד או סתם, להיתקע עם עוד כמה נועזים לשלושים שניות של נשימה עמוקה וזיכרון עמום בדרך מאיפה ולאן...
ברגע שהסכמתי להתערסל בכפות החיים, גיליתי שגם במושב שכוח אל נטול מעליות, נפתחות ונסגרות לאורך היום כולו דלתות הזדמנות סמויות- חריצי החיים, שמעבר להישרדות ולתיפעול היומיום, הזדמנויות טוויות כחוטי פז נעלמים ומתפוגגים לקול תיקתוק שעון, קורים שקופים דקיקים ועדינים מידי בשביל גסות העולם הזה, הם אולי לא נראים לעין- אבל כמו זרזיף מים חיים לנפש עייפה- כשעוברים תחתם פתאום משהו מתעורר, צמרמורת של קור עוברת בגב, תזכורת כמעט לא מורגשת שהנה- עברתם הרגע תחת זרזיף-פז של הזדמנות- הזדמנות לרווח את החיים, לנשום את הבתוך, ואולי- בלי שאף אחד ידע- ממש להתענג על הרגע הפשוט הזה שנקרא יומיום.
זה לא עונג מתיבת התענוגות הגלויה שסותמת כל חוש בסיפוק מידי, רחוק משם-
זה עונג עליון שנמצא ממש בקצה הקצה של נשימה עמוקה, בתוך התוך של מעיין הררי קפוא, ברווח של פריטה על גיטרה חבוטה, בליטוף נושק של עשן מדורה בגינה, במבט חולם לשמיים שתמיד כאן, בתה זוטא שמביא את כל החיות המטורפת לכוס זכוכית קטנה. משהו מתוק ונעים כל כך- שאפשר להרגיש רק עם נימי הנימים הכי עדינים, כמו ריח שאתה לא בטוח אם באמת ריחף כאן, גיליתי שאם אני שותקת רק עוד קצת, מקשיבה לאוויר רק עוד רגע, מתאפקת מלהתערב- מתאפקת לא לתת שם לסיטואציה מסויימת, או פעולה יומיומית כמו לחתוך סלט- אם אני מסכימה להישען על ערסל היומיום הדמיוני אבל הממשי כל כך- נשענת לאחור רק בזוית קלה שאף אחד לא ירגיש, בתנועה הקטנה הזאת- של השקט, ההקשבה, ההסכמה וההישענות,
מישהו מערסל אותי ,תמיד.
זה הבנה של הגוף- כשהמוח מסכים לוותר - שהכל כאן טוב ועכשיו, הכל כאן שלום ועכשיו-
הכל כאן עונג רוטט, פשוט עדין וזמין כל כך.
אסתר לחמן, - www.habosem.com
